<h1>מנורת המאור נר שלישי סימן צ"ה</h1>
<h2>דף ג.</h2>
ואמרינן (בירושלמי בריש פאה. בפרק מאמתי קורין), במגלת סתרים של רבינו נסים, שהקדיש הוא זכר לקץ הימין ולמלחמת ישועת גוג ומגוג; ועל כן אומרים 'יתגדל ויתקדש', על שם 'והתגדלתי והתקדשתי' (יחזקאל לח, כג), דכתיב בה במלחמת גוג ומגוג, שבו יתגדל שמו של הקדוש ברוך הוא בכל הארץ, כדכתיב: 'ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד' (זכריה יד, ט). והינו לעת הגאולה, שינקם נקמתו מזרע עשו כשנשבע, שלא יהיה שלם עד שינקם ממנו, כדכתיב: 'כי-יד על-כס יה' וגו' (שמות יז, טז), לומר, שאין השם שלם ולא הכסא שלם. אבל לאחר שינקם, יהיה השם שלם וגם הכסא, דכתיב: 'האויב תמו' וגו' (תהלים ט, ז) וכתיב: 'וה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו' (שם שם, ח), הרי השם שלם והכסא שלם. רוצה לומר, כי בכל זמן שיש בעולם מי שהוא מאמין באלהות אחר, בלתי לה' לבדו, אין מלכותו ושמו נודע בכל העולם, נמצא שאין השם שלם, וגם כשאינו פוקד על מלכי האדמה באדמה להנקם נקמתו מהם, נמצא עדין יש רשות לצבא המרום לקטרג תחת הכסא, נמצא שאין הכסא שלם. וכשיהיו רחמיו להודיע שמו ואמתתו ומציאותו ואחדותו בכל העולם להנקם באויבי השם, שהם אויבי ישראל, יפקד על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה באדמה ויסיר היכלת מכל המקטרגים, אז יהיה שמו שלם בכל העולם וכסאו שלם בלי קטרוג וכלם יאמינו, שאין מלכות בעולם אלא לו לבדו ולא יהיה בכל המציאות מי שיעבור על גזרתו. וברוך יודע כל נסתרות, אשר לו לבדו הממשלה וגלוי לפני כסא כבודו למה מעכב כל כך להראות לכל באי עולם אמתת מלכותו ושלמותו. וכפי אמונתנו הוא עונות ישראל, שהיו כונה ראשונה לבריאת העולם, עד שיחזרו בתשובה, או עד שיבוא עתה הקצוב, כמו שדרשו ז"ל (סנהדרין צח, א) על פסוק 'אני ה' בעתה אחישנה' (ישעיה ס, כב): זכו אחישנה, לא זכו בעתה, או שירחם על בריותיו ואז 'מלאה הארץ דעה את-ה' כמים לים מכסים' (ישעיה יא, ט).
ונהגו לומר הקדיש בלשון ארמית, לפי שאין מלאכי מעלה יודעים בלשון ארמית, זולתי שלשת השרים הגדולים הממנים להליץ טוב בין ישראל לאביהם שבשמים. וכדי שלא יבינוהו האחרים ויקטרגו, אומרים אותו ארמית. ויענו בכל כונתם: 'אמן יהא שמיה רבא מברך', על שם שנאמר: 'גדלו לה'-אתי' (תהלים לד, ד). ובזה יקבלו שכר גדול, כדגרסינן במסכת שבת, פרק כל כתבי הקדש (קיט, ב): אמר רבי יהושע בן לוי: כל העונה 'אמן יהא שמיה רבא מברך' בכל כחו קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, שנאמר: 'בפרע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה" (שופטים ה, ב), מה טעם בפרע פרעות משום דברכו ה'. אמר רבי יוחנן: אפילו יש בו שמץ עבודה זרה מוחלין לו, כתיב הכא 'בפרע פרעות' וכתיב 'כי-פרעה אהרן' (שמות לב, כה). ואמר רבי לוי: כל העונה אמן בכל כחו פותחין לו שערי גן עדן, שנאמר: 'פתחו שערים ויבא גוי-צדיק שמר אמנים' (ישעיה כו, ב), אל תקרי אֱמ0נִים אלא א0מֵנִים. מאי לשון 'אמן' אמר רבי חנינא: אל מלך נאמן. במתניתא תאנא: אמת מלך נאמן. ואיתא בתנחומא (צו, ז): כל העונה אמן בעולם הזה זוכה לענות אמן בעולם הבא, שנאמר: 'ברוך ה' אלהי ישראל מהעולם ועד-העולם אמן ואמן' (תהלים מא, יד), אמן בעולם הזה ואמן לעולם הבא. ויזהר שלא יפסיק ביה, דאיתא בירושלמי: רבי יהושע בן לוי אשכחיה לאליהו דהוה מדבר קומי תריסר אלפי גמלי טעונין רגוז, אמר ליה: הני למאן, אמר ליה: כלהו טעונין רגוז למאן דמפסיק בין 'אמן יהא שמיה רבא מברך'. וכשמתקבצין עשרה ועונין לקדיש, השכינה מסתלקת ובוכה על שהגלתה את בניה, כלומר, דואגת על שחטאו בניה, שהבדילם וקדשם מכל האמות, ונתחיבו גלות ומדת הדין מעכבת, כדגרסינן בפרק קמא דברכות, תניא אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך וכו', כדאיתא בחלק זה, פרק יט, עד תפלה. אמר לי: מה קול שמעת בחרבה זו אמרתי: שמעתי קול שמנהמת כיונה ואומרת: אוי לי, שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין אמות העולם. אמר לי: בני, חייך וחיי ראשך, לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא שבכל יום ויום, שלש פעמים אומרת כך. ולא עוד אלא בזמן שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין 'אמן יהא שמיה רבא מברך', פותח ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך ומה לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם. וכל זה עד שישוב ברחמים ויגאלם.
<h2>דף ו:</h2>
ובכל בקר כשמגיע זמן לקדיש "יתברך" בתפלה, אם אינם מתקבצים לקדשו ולברכו כועס הקדוש ברוך הוא, כדגרסינן בפרקא קמא דברכות, אמר רבי יוחנן בשעה שהקדוש ברוך הוא בא בבית הכנסת ולא מצא שם עשרה מיד כועס, שנאמר: 'מדוע באתי ואין איש' וגו' (ישעיה נ, ב). "איש" ראשי תבות: אמן יהא שמיה.
<h2>דף כא:</h2>
אין אומרים קדיש בפחות מעשרה, כדגרסינן פרק הקורא את המגלה (מגילה כג, ב): אמר רבי חיא בר אבא אמר רבי יוחנן: אמר קרא ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כב, לב), כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה. והטעם, לפי שבעשרה נשלמת הקדושה, שהיא למעלה מעשר ספירות. ולזה רומז מה שאמרו בפרק קמא דסוכה (ה, א): תניא, רבי יוסי אומר: מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום, שנאמר: 'השמים שמים לה" וגו' (תהלים קטו, טז). ולעולם העשירי הוא קדש, שהוא שלמות המנין והוא תחת כסא הכבוד. ולזה רומז מאי דכתיב: העשירי יהיה קדש (ויקרא כז, לב). וארון תשעה וכפרת טפח ולמעלה השכינה. וגם כל המעשרות והעשיריות וגם הבכורות והבכורים והתרומה. ולזה רמז רבי אברהם בן עזרא, באמרו: הבכור והמעשר אחד הוא ואין ביניהם אלא חשוב ממטה למעלה, או מלמעלה למטה. וכן הוא יום הדין ויום הכפורים כפי דעת אחד.
